יום שני, 21 במאי 2012

החרם על המוצרים שמיוצרים ביהודה ושומרון.
עכשיו כשדרום אפריקה מתכוונת להצטרף לחרם על על מוצרי יהודה ושומרון, זו הזדמנות מצוינת להעלות לדיון עקרוני כמה מהפעילויות של ארגונים ואנשים "למען" הפלשתינים, המניעים להם והתוצאות בפועל.
נתחיל מכמה נתונים:
1) ברחבי יהודה ושומרון (כולל בקעת הירדן) פרוסים 14 אזורי תעשייה ומפעלי חקלאות הכוללים 788 מפעלים ועסקים,  מפעלים אלו מעסיקים בסך הכול כ-17,000 עובדים במגוון תחומים, כאשר כ-11,000 מהם ערבים תושבי האזור והרשות הפלסטינית.
2) מתוך דו"ח סוכנות הידיעות מען (הפלשתינית): עובדים אלו משתכרים בסכום הגבוה פי שניים או שלושה מהמשכורת הממוצעת בציבור הפלסטיני וזוכים על פי חוקי מדינת ישראל לתנאים סוציאליים מלאים.
אני מניח שלא כולם ולא תמיד, אך במקרים רבים כאשר התלוננו עובדים פלשתינים על שלילת זכויות, הם זכו בבתי משפט ישראלים והמעסיקים חויבו לשלם הכל.

3) זו לא עובדה, אלא השערה מלומדת, פתוחה להערות. אם ברשות יש בערך 15% אבטלה וגם זה מתוך שיעור ההשתתפות בשוק העבודה של 45% בלבד(מתוך אתר תיאום פעולות הממשלה בשטחים) אז אפשר לשער שכל אחד מ11000 העובדים הללו באזורי התעשייה בשטחים, שמרוויח פי 2-3 מהשכר הממוצע, מפרנס לפחות עוד משפחה או שתיים, נגיד אחיו וגיסו. ניקח בממוצע 10-15 נפשות למשכורת ונקבל כי ביו"ש כ 100000 עד 150000 נפשות מתפרנסות באופן ישיר מהתעשייה בשטחים.
4) אם נוסיף לזה את כל ההסעות, הובלה, אספקה, ציוד ושירותים המהווה מעגל שני של אוכלוסייה רחבה מאוד המתפרנסת מתעשייה זו, בכלכלה שנשענת בעיקר על שירותים (68% מכוח העבודה), נקבל שאחת הרגליים המוצקות שעליהן נשענת הכלכלה של הרשות היא אותה תעשיה "יהודית"(מרחאות, כי העובדים הפלשתינים מהווים רוב).

ובכן, אם זה המצב, הסובלים העיקריים מהחרם הם הפלשתינים, ובאופן מאד כללי וגורף. האנשים שה"סבל של העם הפלשתיני" הוא נר לרגליהם פועלים באופן שמגדיל ומגביר את הסבל האינדיבידואלי (האם יש סבל אחר ששווה לדון בו?) וגם את מצב הקולקטיב. 

"אני אתפרץ לדלת פתוחה אם אזכיר ששיתוף פעולה בין הכלכלה הגדולה והמפותחת של ישראל, שמביאה ידע, יכולות מעבר וקשר עם שווקים חיצוניים, לבין הכלכלה הפלסטינית הקטנה, שמציעה כוח עבודה איכותי וזול - הוא טוב מאוד לשני הצדדים", אמר פיראס ראאד, נציג הקוורטט. "למי שמרגיש נוח להתעלם מהסכסוך צריך להזכיר כי שכן רעב הוא שכן רע. על בטן מלאה קל יותר לחכות לפתרונות פוליטיים".(דה מרקר)

אני מסיק מכך כי סדר העדיפויות של ארגונים ואנשים שמקדמים את החרם הוא: קודם כל הכפשה ודה-לגיטימציה של מדינת ישראל-מטרה עליונה, אחר-כך, כדי שלא יהיה חס וחלילה מצב שבו להבות הסכסוך יורדות ובעקבותיהם התקדמות לעבר פשרה, יש להגדיל את הסבל של הפלשתיני מן השורה, אחר כך, כיוון שהסבל נורא, אפשר לגייס תרומות ביעילות, למי? לנו שעשינו לעצמנו שם שאנחנו נלחמים בעוז במדינת ישראל ועומדים בראש מכפישיה.

אותו דבר עם ארגונים "נגד המצור", נקודת המוצא: העזתי מן הרחוב סובל נורא מחוסרים כאלה וכאלה(לרב שקרים, כי את מרבית המוצרים החיוניים מדינת ישראל מכניסה ללא הגבלה, וכך גם היה קודם), גם מכוון השלטון שמטיל עליהם טרור ומתווה מדיניות שאינה מקובלת על רובם. הפתרון: לחץ על מדינת ישראל הכפשתה ודה-לגיטימציה באמצעות שימוש במונחים כוללניים בעלי גוון גזעני. 

עכשיו במבט מעמיק, חמאס, ארגון טרור, שולט כיום בעזה ללא מצרים, הנמלים כולם ברשותו, הגבולות ברשותו והמנהרות (דרכן נכנסים המוצרים לעזה, לא רק נשק) ברשותו. אם יוסר הפיקוח הישראלי מתנועת הסחורות לעזה, חמאס יהיה המוטב היחידי. הכנסות הארגון, אספקת נשק וציוד לחימה אחר יתגברו, המונופול על כל מוצרי הצריכה יהיה מוחלט, מי שירצה לאכול יהיה חייב להיות חמאסניק. מי שירים ראש נגד חמאס ומדיניותו, יחוסל בקלות רבה יותר, דריסת הרגל של גורמים חיצוניים עוינים(אלה שחמאס מקדם בברכה), תגדל, וסבלו של הפלשתיני מן השורה יגדל, צמיתותו לשלטון הטרור תתהדק. 

שוב, אותו סדר עדיפויות.

ארגון "האומץ להלשין", כך אני קורא לארגון "שוברים שתיקה".
אני הייתי משתף פעולה עם ארגון שכזה, הארגון לא היה כשהייתי חייל ולכן נאלצתי לפעול באומץ אמתי, אבל בכל אופן אני עומד מאחורי המטרה של הארגון. אם רק היה עושה מה שהוא מספר על עצמו שהוא עושה. 
אנשי הארגון מעודדים חיילים לספר סיפורי זוועה(שהיו או לא היו) ואת הסיפורים הנ"ל הם רצים לפרסם בעיתוני שוודיה או דנמרק או צרפת או מי שמוכן לפרסם. ללא בדיקה ללא חקירה ראויה ללא הצלבת עובדות, התיקוף היחידי מאחורי הכתבות הוא "הנה, אפילו חיילי צה"ל בעצמם מספרים את הזוועות, אז זה בטח חייב להיות נכון" והאירופים והשמאלנים המטומטמים קונים את החרא הזה מרוב שהם רעבים לו(מתנצל זו הפעם היחידה שבה אני משאיר התבטאות כזו על הכתב). 
במקום לקיים סדנאות הסברה לחיילים על חשיבות המוסר בעבודתם היומיומית, לעודד אותם לפנות למצ"ח או לפיקוד כשהם עדים למעשים שלא יעשו, במקום זה הם משתמשים בחיילים כקרדום לחבוט בו במדינת ישראל ומשמשים מנגנון דרכו חיילים יכולים להתנקם נקמה אישית בחיילים אחרים.
במה זה משפר את מצבו של הפלשתיני במחסום/פעילות אחרת? בכלום. אולי אפילו מחמיר את המצב.
אני באמת מאמין שהדיווח על מעשים מכוערים מועיל לכולם, גם ליחידה הלוחמת, אחוות הלוחמים לא מרוויחה מכך שחייל אחד רואה בחברו ליחידה מנוול סדיסט(בד"כ מטיל חיתתו גם על חבריו), להפך, הניסיון מלמד שקבוצת חיילים שמצליחים להיפטר מכולירע אחד שכזה, דווקא מתחזקים כקבוצה. 
אבל את ארגון "האומץ להלשין, כל זה לא מעניין, הם לא רוצים(ממש לא רוצים) להביא תועלת אמתית לשטח, לפלשתינים, לחיילים(שבינינו, גם הם קצת מסכנים במצב בו הם נמצאים), הם רוצים לעשות לעצמם שם באמצעות להכפיש את מדינת ישראל, לנצח בתחרות "הסיפור הכי נורא על הכובש האכזר" שמתנהלת לה ברחבי העולם מול ארגוני ההכפשה האחרים

רופאים לזכויות אדם

בצלם

עדאללה

הקרן החדשה

ועוד ועוד, כולם מגבירים את סבל פלשתינים מתוך אידאולוגיית "מאבק" שהם לא רוצים שידעך, פן אנשים בצד שלהם יחלשו, יוותרו ויהיו מוכנים להתפשר על פחות מהכול.  





11 תגובות:

  1. מעניין מאוד ומסכים כמעט עם הכל, לא עם המסקנה. עשית גם כמה הכללות ואיתן קשה לשכנע:
    המתפרנסים מהמאבק ובעלי שררה פלסתינים זה דבר אחד,
    לגבי הארגונים הזרים הפועלים ביו"ש - רעיון הדה-לגיטימציה כמטרה עליונה הוא דבר אחד. לא נראה לי שהגדלת הסבל של הפלסטינים באמת עומד להם מול העיניים. אני מניח שהזרים (ויהודים-ישראלים ביניהם)רואים בכל אחד מהפלסטינים מסכנים פוליטית כל כך שאם יש להם או אין להם פרנסה זה כלל לא משנה ולכן לא חושבים אם הם פוגעים בהם, העיקר המטרה.
    ברור לי שיש את המתפרנסים מה"מאבק" אשר רוצים לעשות כמה שיותר רעש כדי לקבל מימון, אבל אני מניח שיש כמה bleeding hearts שמאמינים במטרה שלשמה שוכנעו. לעומתם יש את הארגונים הישראלים דוגמת עדאללה שלפחות מהאתר שלהם ניתן ללמוד שהם דואגים לערביי ישראל בכלל מבחינות רבות, גם כלכליות. אם בפני התקשורת הם נותנים show כדי שהספונסרים יראו ויתרמו, זה מובן לחלוטין. כך פועלים גם חלק מהמתנחלים.
    לגבי העזתים, לך תשכנע (אם בא לך) את העזתי הממוצע ולכן גם כל עיתונאי/פעיל אירופאי שרוב מוצרי היסוד זה דבר שהם אמורים להסתפק בו. אני מניח שעבור התומכים שלהם קל לראות במדינתנו שנרדפת ע"י התקשורת מעל ל-30 שנה ובנוסף לכל מדובר במדינת לאום ועוד יהודית - גזענית. מכאן שהמצור גזעני.
    בעניין המסקנה: מסכים בעניין בצלם ולפחות חלק מראשי עדאללה. הקרן החדשה פועלת במישורים רבים, חלקם לא קשורים בכלל לסכסוך, ואולי אם מישהו שם למעלה היה קורא כמה נתונים ולא רק מקשיב למה שמביאים לו הפעילים המעורבות שלהם אולי היתה שונה.
    אסיים בשאלה: אם התורמים היו מודעים למצב, כיצד לדעתך זה היה משפיע עליהם?

    השבמחק
    תשובות
    1. תשובות(חלקיות): אם ניקח כדוגמה את פעילות הארגונים הציוניים מחוץ לישראל, בסוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20, תקופת ה"מאבק". תוכל למצוא תיעוד רב לריכוז מאמץ ומשאבים סביב הפיכת חייהם של המתיישבים לכמה שיותר נוחים וטובים, בתוך מסגרת המנדט(ולפני כן השלטון הטורקי), תוך שיתוף פעולה מקסימאלי בלי שום קשר למאבק המתנהל
      פיאד, ראש ממשלת הרשות, מנסה לפעול בדרכים דומות, ואנשי שמאל ישראלים קמים בלי להתבייש וקוראים לו בוגד בפומבי(עמירה הס לדוגמה)אני יכול להביא לך עוד דוגמאות לתפישה שניסיונות לשפר את החיים ביומיום נתפשים כבגידה במטרה מעצם היותם, האירוניה היא שזה בעיקר מובל ע"י יהודים ישראלים "שמאלנים".
      הצגת סיפורים סובייקיבית משמאל ומימין היא אכן סימטרית, פחות או יותר, אבל, בהנחה שמרבית הציבור אינו מעורב ישירות באירועים, תפקידה של התקשורת הוא לאזן בין הגירסאות, להצליב מידע ולנסות לבסס את העובדות. בפועל, צד אחד אינו זוכה לביטוי כלל בעוד הצד השני מעודד כל הזמן להקצין את גרסתו ולהפכה למופרכת יותר מגמתית יותר חד צדדית יותר וללא כל צורך באחיזה בעובדות, מתוך ידיעה שהסיפור ימסר לציבור כמות שהוא ובלי שתישמר לצד השני זכות ערעור או גרסה חלופית. לכן עיקר התרעומת היא כנגד התקשורת.

      מחק
    2. לגבי הארגונים המתהדרים בפעילות מגוונת, שבכל זאת טרחתי להשמיצם- יש להסתכל על העניין באופן הבא: אם אני מתנדב בעמותה לנפגעי תקיפה, מלמד מתמטיקה בשכונות מצוקה תורם כסף להכנסת ספר תורה ואונס ילדות בנות שמונה- אף אחד לא יזנק להגן על שמי בזכות הטוב שאני עושה, נכון?

      מחק
  2. ולשאלתך, אני טוען שרוב האנשים שתורמים למסע הדה לגיטימציה עושים זאת מתוך רצון לראות את הדברים בצורה מסויימת, בתוספת אמונות תפלות היסטוריות ותרבותיות עמוקות, שלעובדות אין כמעט שום השפעה עליהן, בשביל הכמעט הזה שווה להמשיך להתאמץ.

    השבמחק
  3. אני שובר את הראש לאחרונה על איך ואיפה אשקיע מאמצים אפקטיביים. יש הגיון בדבריך - בעלי ממון משלמים ממיטב כספם מתוך רצון לראות דברים בצורה מסויימת. לא פלא שהמתווכים אל המציאות - כלומר התקשורת - נותנים להם את מה שהם רוצים לראות. מעיון באתר של מועצת העיתונות אפשר לראות שכל עיתון בממוצע מפסיד פעם בשנה בבית משפט על עבירות אתיות. זה לא מזיז להם ויש כאלה ששקריהם=גאוותם (ערוץ 10). אולי צריך להתחיל לארגן תביעות ענק שמרכזות טרנדים.

    השבמחק
  4. בקשר לתפיסות שמאלניות ישנות וחדשות רדיקליות: מעמרך מזכיר לי נישכחות, כאשר עוד בזמנו של סטלין חברי המפלגה היו חייבים לדווח על המידה בה הם "חדדו את מעבק המעמדות". במילים אחרות ,עד כמה הם הצליחו לאמלל את המסכנם כדי להפוך אותם ללוחמים.לנו זה נרא שיא הציניאות,אבל ,בימים ההם זה היה חלק מ"לשון העץ"המקובל. אחד התחביבים שלי בזמן האחרון זה לבדוק את משמאותם האמיתית של סיסמאות וביטוים מתיפיפים,שנתקלתי בהם במשך חיי

    השבמחק
  5. התגובה הוסרה על ידי המשתמש שכתב אותה.

    השבמחק
  6. יהיה מעניין אם תפרסמי את הממצאים כשתסיימי. חיפשתי באתרים (בעברית ואנגלית) סיסמאות מקבילות ל״צדק חברתי״ אבל חוץ מאשר ללמוד לומר זאת ברוסית לא מצאתי הרבה אינפורמציה. אפילו הביטוי לשון עץ חדש לי

    השבמחק
  7. לשון העץ ,או שפת העץ,לא משנה, מבטא בעצם מכלול של ביטויים אופיאניים שבהם מותר ורצוי לדבר במסגרת של שילטון דיקטטוריכדי לטשטש את האמת.. בניגוד ל.,פוליטיקלי קורקט,שהוא בגדר המלצה בלבד,מין קוד נימוסים של הדמוקרטיות, שימוש בלשון העץ הוא חובה.

    השבמחק
  8. אוף זה כל כך מתסכל, אני מעריצה את כל מי שנלחם בתופעות הקשות מהסוג הזה. כמובן כל עוד יש הרבה DATA (ויושר) מאחורי כל טענה.

    השבמחק